נימוקי יוסף על נדרים ה׳

1 ע"ב גמ' מדקתני חומר מכלל דנדר הוא והא מותר קתני וכו'. פירוש מכלל דנדר הוא דמדקתני חומר משמע דנדר חמור הוא לא הוי הא נדר קל הוי והא מותר קתני קפ"ד דאקרבן לא אוכל לך דקתני מותר קאי ומדקתני מותר משמע דלא הוי נדר כלל:

2 אלא על סוף דשאני ישן וכו'. ובהך שייך למימר חומר משום דשבועה חלה מדאורייתא על דבר שאין בו ממש ויש בו בל יחל הנדר מדרבנן וכדאוקמא רבינא לעיל דף טו. וחומר מבנדרים לא צריך ליה למידק דפשיטא ליה דנהי דאין שבועה חלה לבטל מצוה מ"מ לוקה עליה משום שבועת שוא:

3 אבל מיחל הוא לחפצי שמים. דדברו משמע כשהדבור היה על חפצי עצמו אבל אם יש בשבועתו בטול חפצי שמים מיחל שבועתו:

4 דכתיב איש וכו'. דמשמע דאפילו יש בנדרו בטול מצות ה' לא יחל:

5 שבועה נמי דלה'. קאי נמי אשבועה דלה' נדרש לפניו ולאחריו:

6 הא דאמר הנאת סוכה עלי וכו'. כלומר סברא הוא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה:

7 וכי מצות ליהנות ניתנו. לא אתא רבא לאפלוגי אאוקימתא דאביי שחלק בין נדר לשבועה אלא דקשיא ליה לישנא דתפס הנאת סוכה עלי דהא ודאי אם בלשון הנאה אסר עליו מותר לעשות מצותו ואין כאן בל יחל דהא לא מתהני דמצות לאו ליהנות ניתנו:

8 אלא אמר רבא וכו'. שחלק נמי בין איסור חפצא לאיסור גברא אלא שלא יזכיר הנאה ולפיכך אסור בסוכה של מצוה ואע"פ שאינו נהנה בה ומכאן למדו בתוספות שהאוסר עליו או על אחרים דבר בקונם ולא הזכיר בו לשון הנאה שהוא אסור בו אפילו בדבר שאין בו הנאה ומיהו כתבו הם דדוקא כשפרט בו לשון פרטי כגון זה שאמר ישיבת סוכה עלי נטילת לולב א שאסור לישב וליטול אפילו בלא הנאה כגון שאמר קונם דבר פלוני עלי לטלטולו שאסור לטלטלו או לזרקו בים וכן הסכים הרנב"ר ז"ל אבל אם אמר סתם בדרך כלל ב דרך פלוני קונם עלי אין במשמע אלא בדבר שיש בו שום הנאה והרי זה כשופר של עולה ר"ה כח. שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה ועוד קשה כי אמר ישיבת סוכה עלי אמאי אסור הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהכא במ"ע כגון שאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש בלישנא אלא לתרוצי לשון הנאה ולעולם כדאמר לישנא תריצא עסקינן אלא דלא נחתינן השתא לפרושי הכי וכן הא דתניא מכילתין דף יב: הרי עלי יום זה כיום פלוני מיירי בדאמר לישנא תריצא שאמר הרי בשר עלי ביום זה כיום פלוני אלא דלא דק התנא משום דלא נחת להך דינא לאגמורי לישנא דאיסר ובתוספות אמרו שאפי' באומר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ודאמרינן בעלמא לקמן דף פה. באומר יקדשו ידים לעושיהם לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים וכן הסכים הרנב"ר ז"ל אבל הריטב"א ז"ל כתב הקשו עליהם רבותי והלא בפ"ק דף יג. קתני קונם פי מדבר עמך הרי שהזכיר הפה ואפילו הכי קשיא לן ותריצנא באומר יאסר פי לדבוריה כיון שלא הזכיר לשון הנדר אלא המעשה שאין בו ממש מה תועלת יש כשהזכיר החפץ הנאסר לכך פירשו רבותי וכן פי' הרמב"ן ז"ל דבאמר לישנא תריצא מיירי וכדכתיבנא. וצריך את למידע דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרה בלשון נדר חיילי כרבי יוסי דירושלמי דגרסי' התם איסר שבועה מבטא שבועה ר' יוסי פתר לה כולה באיסר איסר הרי עלי אסור הרי עלי איסר אסור שבועה הרי זה עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור כלומר דאפילו אמר שבועה בלשון עלי אסור ואף על גב דהתם פליגי עליה ר' יודן ור' מונא נקיטינן לחומרא כר' יוסי דסוגיין בעלמא בגמרין כותיה דלא ממנעי בגמ' דילן לאדכורי נדר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא לאכול בשר דלא קאמר באיסור חפצא וכן אמרינן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ולהוציא מדברי מקצת המפרשים ז"ל שאומרים דלעולם נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר לאו כלום הוא אלא ודאי כולן צריכין שאלה לחכם דחייל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות מיהו כל שאומר לשון נדר כגון שהזכיר קונם אף על פי שבסוף דבריו לשון שבועה דהיינו שלא לאכול בשר דין נדר יש לו ואיסור חפצא עליה הוא וכל שהזכיר לשון שבועה כגון שאמר ככר זה עלי בשבועה הרי זו היא איסור גברא וכל דיני שבועות עליו ונפקא מינה לענין מצוה וכדבשמעתין אבל הריטב"א ז"ל כ' דנדר שאמרו בלשון שבועה או בהפך לאו כלום הוא ואפילו בדבר הרשות מדאורייתא ואפילו למאן דסבר בירושל' שהוא חייב עליהם זהו בדבר הרשות ומדרבנן אבל לא בדבר מצוה:

9 מה הטבה רשות. כלומר שאינה בביטול מצוה דאם אמר שאוכל ביום הכפורים או חמץ בפסח לא הויא הטבה שהרי גורם רעה לעצמו אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון שלא אוכל מצה:

10 חד קרא למפטריה מקרבן. היינו קרא דלהרע או להיטיב דכתיב גבי קרבן שבועת ביטוי וחד כו' היינו קרא דלא יחל דברו:

11 דף יז מתני' יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה וכו'. פי' מדאמר יש נדר משמע שאין כל הנדרים שוין בדין זה אלא נזירות בלבד והא דלא נקט הדין האחר בנדר גופיה אלא בשבועה משום שדין אחד להם שאין נדר חל על נדר לחייבו שתים כשם שאין שבועה חלה על שבועה וכן בדין דכיון דתרוייהו איסור חפצא וחדא טכסיסא וחדא חומרא אין איסור חל על איסור ולא אמרנו לעיל שחל אלא על השבועות או על האיסורין:

12 אם אוכל. מפרשי' בגמרא דאם אוכל לאו דוקא דהה"נ אם אמר הריני נזיר הריני נזיר דחייב על כל אחת ואחת אלא איידי דתנא גבי שבועה שלא אוכל תנא נמי גבי נזיר אם אוכל חייב על כל אחת. לומר שחייב לנהוג נזירות על כל קבלה וקבלה וכי אמר הריני נזיר הריני נזיר חייב שתי נזירות ומונה שלשים ומביא קרבן וחוזר ומונה ל' ומביא קרבן ונפקא לן בגמ' מנזיר להזיר ומשום הכי קתני חייב על כל אחת ולא תנא חייב שתים דהוי דומיא דסיפא דאינו חייב אלא אחת וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שנזירות שניה היא חלה בתוך זמן הראשונה אלא שא"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה דאם אותא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא משום הכי קתני יש נדר בתוך נדר:

13 שבועה וכו'. כלומר בשבועות לא משכחת תרי חיובי דמכיון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה הוה ליה מושבע ועומד ולא חיילא עליה שבועה שניה וכן הדין בשאר נדרים מלבד נזירות וכדפרישנא:

14 שם גמ' הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל. כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר ואי אכיל טובא ומתרין ביה מחייב על כל אכילה ואכילה:

15 איידי דקתני שבועה שלא אוכל תנא נמי הריני נזיר אם אוכל. פירוש כיון דאמר וכו' חדא דאית ביה תרתי קא פריך חדא למה ליה למתלייה לנזירות באכילה דהא מכיון דאמר הריני נזיר הריני נזיר הו"ל נזיר וחייב למנות שתים ותו פריך דאי תלי ליה לנזירות באכילה בהריני נזיר אם אוכל חדא זמנא סגי דהא קי"ל בפרק שבועות שתים בתרא דף כז: דמי שנשבע שלא אוכל ככר זה על כל זית וזית שבו נשבע הלכך מי שתלה נזירותו באם אוכל על כל זית וזית שבו תלה נזירותו וכי אכיל טובא כלומר זיתים הרבה ומתרין ביה על כל זית וזית לומר שאם יאכלנו יתחייב עליו נזירות א' על כל אכילה ואכילה והרנב"ר ז"ל יהיב טעמא דלהכי בעינן דליתרו ביה בין כל זית וזית משום דלא עדיפי אכילות הללו להתחייב עלייהו נזירות כשתלאו בהן מלהתחייב עליהן קרבן ומלקות כשנשבע שלא יאכל ככר זו וכשם שלהתחייב קרבן ומלקות בעינן חלוק בין כל זית וזית אי למלקות בהתראות אי לקרבן שתי העלמות הכי נמי כשתלה נזירות בהן בעינן שיהו התראות מחלקות דודאי נהי דאמרינן במי שנשבע שלא יאכל ככר זו על כל זית וזית נשבע אפי' הכי אם לא התרו בו אלא התראה אחת אינו לוקה אלא אחת הכי נמי כי תלה נזירות באכילת ככר צריך שיהו התראות מחלקות בין כל זית וזית שבו דאי לא לא מיקריא אלא אכילה אחת ולא מיחייב עלה אלא חד נזירות ע"כ:

16 איידי. כלומר אין הכי נמי דבהריני נזיר הריני נזיר סגי ליה ואי נמי תלה נזירות באכילה בחד הריני נזיר אם אוכל סגי ליה וכדאמרת אלא אגב דנקט האי לישנא בשבועה דלא אפשר בלאו הכי נקט כן בנזירות וכתב הריטב"א ז"ל זה ענין חדש וחומר הוא בנזירות ואין למדין ממנו לשאר דברים וכ"ש לדיני ממונות:

17 דף יח פיסקא אין חייב אלא אחת. אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו מיד וכו'. פירוש אם נשאל לחכם מומחה או לשלשה הדיוטות על השבועה הראשונה נמצא נתבטלה מעיקרה כאילו לא היתה מעולם דחכם עוקר הנדר מעיקרו שניה חלה עליו מיד ודחאיק לה מדקתני אינו חייב אלא א' דמשמע חיובא הוא דליכא בשבועה שניה אבל איסורא אית בה שתלויה ועומדת אלא שלא מצאה לה מקום לחול מפני הראשונה וכשנעקרה חלה מיד והלכתא כרבא דמתני' דשבועות שתים בתרא דף כז: דשבועה שלא אוכל ככר זה מסייעא ליה וכדאיתא התם:

18 שם ע"ב מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד וכו'. פי' סתם נדרים וכו'. תחלה כלל התנא ב' כללים והדר פריט על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון עד נדר בחרם פרט סתם נדרים להחמיר ואשמעי' רבותא דאפילו היכא שמשמעות הלשון נוטה יותר לקולא כגון הא דבשר מליח ויין נסך דבזמן הזה אין אנו נוהגין בבשר מליח דשלמים וביין נסך של מזבח כגון בבשר מליח דעבודת כוכבים ויין נסך דעבודת כוכבים אפילו הכי סתמא להחמיר ובמעשר ותרומה נמי איכא רבותא דלא חשיבי דבר הנדור אע"ג דתרומה אסורה לזרים וכן מעשר דגן לר"מ וסתמא מסתמי כוותיה ובתרומה ובחרמים רבותא דאיכא דמתיר אפילו סתם היכא שאין מכירין ואף על גב דאסרינן סתם בשר מליח ואין מכירין בשלמים או ביין נסך של מזבח לא קשיא דהתם כיון שפעמים היו תורמין תרומת הלשכה היו מייחדין לה שם ניכר וידוע להם כיון שלא היו רגילין בה ולא משתמע להו בסתמא בשם תרומה אלא תרומת הלשכה קרו לה אבל יין נסך ובשר מליח שם שהיה להם עדיין הוא עליהם ולא היה טועה שיצטרך ליחד להם שם ניכר:

19 נדר בחרם מפ' פירושן להקל. ואתא לאשמועינן רבותא דאפילו במקום שהלשון מורגל ונוטה יותר לאיסור שאין קורין חרם סתם לחרמו של ים וכן לשאר אפילו הכי נאמן ומשום הכי לא סיים בסיפא נאמן או מותר משום דקאי אפירושן להקל דרישא כדאמרן וכאילו קתני כיצד פירושן להקל נדר בחרם. ופירוש סתם נדרים להחמיר מי שנדר ויש לפרש לשונו להחמיר ולהקל כל שלא פורש אחר מכן למה נתכוון הולכין בסתמא להחמיר ואם פירש לאחר מכן להקל אזלינן ויהיה נאמן:

20 בשר מליח נקרא כן משום דכתיב ויקרא ב׳:י״ג על כל קרבנך תקריב מלח:

21 מעשר בהמה. דבר הנדור הוא שקורא לעשירי עשירי:

22 תרומת הלשכה. הם השקלים שהיו מביאין ישראל בכל שנה ושנה לקנות מהן קרבנות צבור:

23 של גורן. היא תרומה גדולה תרי ממאה ואינו דבר הנדור דבלא קריאת שם מתסרא:

24 שאין אנשי גליל מכירין. הלכך בידוע שאין קורין תרומה סתם אלא לתרומה גדולה והוי דבר האסור ולפיכך מותרת:

25 חרמים. הם חרמי גבוה:

26 וחרמי כהנים. חרמי כהנים דבר האסור וחרמי גבוה דבר הנדור:

27 נדר בחרם. שאמר ככר זה עלי כחרם:

28 חרמו של ים. מצודות הדייגים מלשון חבקוק א׳:ט״ו יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו:

29 עצמי קרבן. שאמר עצמי עליך קרבן:

30 שהנחתי לי בביתי. כלומר לא היה כונתי אלא לאסור לי עצם אחד שהנחתי לי להיות נודר בו ואמרתי כן א שדרך שחוק שיהיה הוא שעל עצמי אמרתי:

31 ועל כלן. כל אלו הנדרים השנויין בסיפא שהוא נאמן בפירושן להקל אין נשאלין להם כלומר אין צריכין לחכם להתיר לו דאיהו מהימן:

32 ואם נשאלו. לפני חכם עונשין אותן ובגמרא מקשינן והא אמרת אין נשאלין ומפרש הא בתלמיד חכם נאמן בפירושו ולפיכך אין נשאלין. הא דעונשין בע"ה שאע"פ ששומעין פירושו להקל אין מודיעין לו שיהא נאמן בכך מפני שהם פרוצין בנדרים וסתם ע"ה מדמי מילתא למילתא אלא אומרין לו שצריך היתר. ודוקא בהני דחרמו של ים וחבריו שפירושן רחוק אבל אם אמר בהני דרישא לבשר מליח דעבודת כוכבים ויין דעבודת כוכבים נתכוונתי אפילו בעם הארץ נאמן:

33 ועונשין. מפרש בגמ' שאם קודם שיתירוהו נהג היתר באותן נדרים שעונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג היתר:

34 ומחמירין עליהם. מפרשינן בגמרא שלא יפתחו לו בחרטה אלא בפתח והלכתא כרבנן דאמרי דבנדרים הללו אין עונשין אותן ופתחינן להו נמי בחרטה ומיהו בנדרים דאורייתא נהי דאף כי עבר עליהם פותחין לו בחרטה כדקי"ל באידך פרקין דף כב: הלכתא פותחין בחרטה מכל מקום כשבא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסור. ופי' חרטה שמתחרט מעיקרו על מה שנדר ולא עשה אלא מתוך כעס וזה קל יותר מפתח שפתח הוא שהוא רואה שישיגנו נזק או צער ואילו ראה כן אף בשעת כעסו לא היה נודר ולשון פותחין דקאמרי רבנן לאו דוקא לשון פתח אלא לומר שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום דודאי אין מגלין לו זה אלא שמתירין לו מצד אחר וקרי ליה מקום אחר משום שאין מתירין לו מטעם מה שפי' שנתכוון להקל אלא ממקום אחר כנדרים דעלמא ומלמדין אותן ב לנהוג כן אפילו בנדרים הללו כדתניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות דחמירי טפי דכתיב בה לא ינקה:

35 דף כ גמ' אין נשאלין והדר אם נשאלו עונשין אותן וכו'. פירוש שבא לישאל על נדר זה אחר שעבר עליו עונשין אותו: